There's no place I'd rather be – Glastonbury 2017

לפני כשנה, בספטמבר 2016, נתקלתי בפוסט של פסטיבל גלסטונברי המודיע על מכירת הכרטיסים המתקרבת. לאחר כמה שנים בהן נהגתי להפעיל VPN בריטי ולצפות בהופעות, החלטתי: "fuck it, למה לא לנסות להגיע לשם?"

מאז שהתחלתי להתעניין לעומק במוזיקה, ובהופעות/פסטיבלים בפרט, גלסטונברי תמיד נראה כמעמד הכי גבוה שאפשר להגיע אליו במסגרת פסטיבל – אני מסתכל מהזווית של מבקר וצופה אך זה נכון גם מנקודת מבטם של האמנים. שנה אחר שנה הפסטיבל מושך אחריו אינספור אמנים אקטואליים, וכן נותן במה ומחזיר לאור הזרקורים כאלו שהיו רלוונטיים בעבר. הסתקרנתי מביקור במקום שרוב הקהל בו לן בקמפינג, במזג אוויר לא נוח ובוצי, ועדיין הם בוחרים לחזור אל המקום מדי שנה, כאילו עולים לרגל למקום קדוש. זה איננו עוד פסטיבל מוזיקה אירופאי, אחד מבין מאות שמסתכם בשלוש-ארבע במות עליהן מנגנות להקות פופולריות, אלא ה"מכה" של הפסטיבלים – מתחם שמכיל קרוב למאה במות ומתחמים שונים. מעבר לאירוע מוזיקלי, זה אירוע תרבותי בקנה מידה בלתי רגיל.

גם שיטת המכירה בפסטיבל מורכבת יותר מפסטיבלים אחרים: אתר מכירת הכרטיסים עולה לאוויר בשעה נקובה וקשה עד מאד להגיע אליו. כמה קשה? השנה דווח על שני מיליון ניסיונות כניסה בזמן מכירת הכרטיסים, כאשר ישנם בסביבות 135,000 כרטיסים למכירה, וכל אחד שמגיע לדף המכירה יכול לקנות עד שישה כרטיסים. על הכרטיסים מופיעים השם והתמונה שלך, אין סיכוי לספסר או להתחכם איתם בעניין. הצלחת להשיג כרטיס? אתה משלם פיקדון של 50£ (ליש"ט), ואת היתרה תשלם באפריל. לא שילמת את היתרה? ויתרת על הכרטיס שלך שהולך למכירה חוזרת, ותזוכה ב-30£. כלומר, אם לא תוכל להגיע בסוף ותבטל את התוכניות, תפסיד בסך הכל 20£.

לאחר שיחה עם כמה מחברי, הבנתי שהם לא מתלהבים מקמפינג ואגשים את החלום לבדי. עשיתי את מה שלמדתי כאשר ניסיתי להשיג כרטיסים לדרבי – שברתי את מקש ה-F5 והצלחתי להשיג את הכרטיס המיוחל. נותר לי לחשוב מה עושים מפה והלאה. אני, עם כל הפחד והחרדה, עומד לנסוע לבד ולהיטמע בין 135,000 איש?

ערכתי בדיקה באינטרנט ומצאתי באחד הפורומים את Camp Solo – קבוצה המורכבת ממגוון אנשים שמגיעים בכוחות עצמם, חוברים זה לזה וחווים את הפסטיבל ביחד. מקבוצת WhatsApp של ארבעים חברים כאשר הצטרפתי, החבורה גדלה לכדי מאה ושלושים אנשים מכל שכבות הגילאים, מ-18 ועד 50+, שהחליפו טיפים והכנות לקראת הפסטיבל.

הכרטיס הפיזי לגלסטונברי נשלח בדואר מאנגליה כחודש לפני הפסטיבל. במשך שלושה שבועות המתנתי לכרטיס בלחץ רב, עד שהגיע כחמישה ימים לפני הטיסה. כיוון שהכרטיס איננו דיגיטלי, שקלתי לאזוק אותו לגוף – אין דרך לשחזר במקרה שיאבד, וגם לא למצוא כרטיס חלופי במקומו. אוזן קשובה לא נמצא אצל עובדי הפסטיבל.

יצאתי בטיסת ערב מהארץ והגעתי אל נמל התעופה לוטון לקראת חצות. משם לקחתי אוטובוס אל התחנה המרכזית בלונדון, ויקטוריה. מסתבר שהאוטובוס מהנמל היה מצויד בנהג שלא מכיר את הדרך, וכך הישראלים על ההסעה ניסו לנווט אותו בעזרת Waze. בתום נסיעה של שעתיים וחצי (במקום שעה) הגענו לתחנת ויקטוריה, משם יצאו הסעות כל הלילה אל החווה בה נמצא הפסטיבל (במרחק שלוש שעות נסיעה מלונדון).

הגענו ב-8 בבוקר אל היום הראשון של הפסטיבל וגם החם בתולדותיו. 30 מעלות וכמעט אפס מקומות עם צל להסתתר מהשמש. הבדיקה הביטחונית שהבטיחו שתהיה מחמירה ומייגעת היתה די משעשעת עבור הישראלי שאני. הבודק מישש מעט תיק ענק של 90 ליטר והכניס אותי. גם תור שהבטיחו כי יקח כמה שעות, עברנו בתוך כרבע שעה.

הקאמפ אליו הצטרפתי התמקם ממש בסמוך לשער הכניסה, ואנשים עזרו לי מיד בכל מה שצריך – מהקמת האוהל ועד שיחה קלילה ונחוצה לשבירת הקרח. למעשה, ביומיים הראשונים של הפסטיבל, רביעי וחמישי, חקרנו את שטח הפסטיבל העצום והתרשמנו ממנו עוד לפני שההופעות הגדולות מתחילות. ככל שהסתובבתי באתר נדהמתי יותר מהמגוון ומהשפע שהציע המקום. דמיינו לכם עיר ארעית שמקימים למשך 5 ימים, עם מאות מקומות בילוי וברים שמתפרשת על פני שטח עצום. כמה עצום? בדקו בעצמכם בעזרת המפה הזו, שמשווה את שטח הפסטיבל למקום מגוריכם. שטח הפסטיבל מורכב מכמה חוות, שלהן עשרים ושניים בעלי קרקע שונים החתומים על הסכם ארוך טווח עם הפסטיבל.

20170621_140918

הרגשתי שהסיור ביומיים הראשונים באתר עזר להתאקלם ולעכל את תחושת ה'וואו'. הבמות הראשיות סגורות, ועדיין יש אינספור מתחמים, פעילויות וציוני דרך שחווינו. החל מקרקס ותאטרון ועד לפעילויות שונות והזויות, כמו Power Ballad Yoga. גם ביום חמישי, כשהתחלתי להבין את הלך העניינים, נהניתי מאד מהמגוון העצום של המסיבות, החל מהסינג-אלונג אינדי דיסקו של Baggy Mondays ועד למסיבת אוזניות (לא חשבתי שאני יכול להנות במסיבת אוזניות בפאקינג 2017!), היו גם הופעות לא רעות בכלל במקומות יחסית קטנים (Circa Waves, Everything Everything, The Smyths), שבחרתי מראש לוותר עליהן בגלל העומס.

יום ההופעות הראשון החל וחשתי תשוש מעט מהיומיים הראשונים, אבל ההופעות סיפקו מרץ להמשיך בכל הכוח. הופעת הפתיחה בבמה המרכזית של Hacienda Classical, במהלכה מנגנת תזמורת מלאה את כל הלהיטים של המועדון האגדי ממנצ'סטר, סיפקה פתיחה מהממת ליום ההופעות הראשון. אחריה נכחתי בהופעות של Blossoms, First Aid Kit, The Lemon Twigs, Kris Kristofferson, וגם Kate Tempest המדהימה, הופעת הפתעה של Elbow, אנדרסון .פאק והופעת עשרים שנה ל-OK Computer של רדיוהד. אי אפשר שלא להנות ממגוון כ"כ מטורף, ואני לא יודע איך החזקתי מעמד גם במסיבה בלילה. הגעתי למסיבה של ליין בשם Club Du Fromage (אל תפספסו את הסרטונים בלינק!). כיאה לשמו, הליין מכיל את כל הלהיטים הצ'יזיים שניתן יכולים לחשוב עליהם. כאשר כולם מצטרפים לשירים בהד מטורף ההנאה רק מתגברת. המסיבה הזו הייתה חלק קטן מאד ממה שקורה בלילה, היא התרחשה באוהל די קטן, בזמן שאני ויתרתי וכמעט לא פקדתי שלושה אזורי מסיבות עצומים שמתמקדים בעיקר במוזיקה אלקטרונית ופעילים עד הבוקר.

20170625_213838

יום שבת נפתח עם הופעה מעולה של הבוטלג ביטלס בבמה המרכזית, לאחר מכן Whitney, The Moonlandingz, וגם The Big Moon הנהדרות! הנאום של ג'רמי קורבין בבמה הראשית היה מעניין בפני עצמו – הקהל בפסטיבל מורכב מקשת גילאים רחבה, אך אפשר להגיד שהמבוגרים שמגיעים הם אנשי שמאל, ובקרב הצעירים ברחבי אנגליה ג'רמי קורבין נתפש כאליל. כמות ההערצה והשירה אליו בכל פינה בפסטיבל היתה בלתי נתפשת, בעיקר מהזווית הישראלית שלי (התבטאויות הבעיתיות של קורבין בעברו). הסלידה של הדור הצעיר מתרזה מיי מזכירה את הסלידה בארץ מביבי, ועוררה תחושה שכל אדם שיתמודד מולה יזכה לתמיכה נרחבת – בטח עם כריזמה כמו של קורבין.

ההופעה של ראן דה ג'ולס היתה סיפור מדהים בפני עצמו – הראפר קילר מייק (חצי מהצמד) קיבל ביום חמישי הודעה שאמו (הסובלת ממחלה קשה) גוססת בשעותיה האחרונות. מייק הובהל מצרפת לארה"ב, נפרד ממנה עוד בחמישי לפני שנפטרה, ובשישי בערב הודיע שיחזור להופעה האחרונה בטור האירופאי. זו היתה הופעה אמוציונלית ומוצלחת. מההופעות המצולמות בגלסטונברי נדמה שקשה מאוד להתקדם לקדמת הבמה, אבל בהופעה הזו הצלחתי להגיע ממש קרוב, אפילו כשהתחלתי את ההתקדמות לאחר תחילת הופעה. סיימתי את היום עם הופעות נהדרות של ליאם גלאגר ו-The National, וגם הופעת ההדליין של פו פייטרז שנאלצו לבטל הופעה לפני שנתיים בגלל לאחר שדייב גרוהל שבר את הרגל. הפייטרז נתנו שואו שגם אנשים הפוקדים את הפסטיבל בצורה קבועה לא זוכרים כמותו.

את היום האחרון התחלתי מאוחר כיוון שתכננתי לעזוב את הפסטיבל לפנות בוקר. העדפתי לקפל את הציוד לפני ולהשאיר אותו בשמירת החפצים, אבל וואו – איזה יום. החל מהופעה אדירה של Dropkick Murphys, בה ראיתי גם אנשים מבוגרים בני 50+ משתתפים בפוגו, ואחרי הופעה של King Gizzard & The Lizard Wizard הגיעה ההתלבטות הגדולה ביותר שנתקלתי בה בפסטיבל. ההופעה של Chic בבמת הפירמיד המרכזית היתה אחת המצופות מבחינתי בסופ"ש הזה, אך לפתע נודע לי שההופעה הסודית בבמת John Peel תהיה של The Killers. הייתי צריך להחליט. בסופו של דבר בחרתי לשנות מסלול, להישאר ב-John Peel ולצפות בהופעה (הנהדרת) של Frank Carter & The Rattlesnakes, כי זו היתה ההופעה של הפסטיבל מבחינתי. אוהל של 10,000 איש כשבחוץ מחכים עוד 20,000 איש. להקה שיודעת לאן היא הגיעה ונותנת מהודק וגדוש בלהיטים שלהם, ולא באה לקדם שום אלבום. היתה תחושה באוויר שאני לא זוכר מתי חוויתי בהופעה. לקראת סיום היום ביליתי בהופעה של Biffy Clyro (מאוד רציתי לראות את Sampha בצדו השני של הפסטיבל, אבל הבמה היתה רחוקה והרגליים זעקו למנוחה), ומשם המשכתי להופעת סגירה נהדרת של מטרונומי. את השעות לפני הנסיעה לשדה התעופה העברתי בישיבה בסמוך אל שלט הפסטיבל, אשר משקיף על כל המתחם, חתיכת סיום לאירוע כזה.

20170626_005807

שמעתי המון ביקורות על הקהל הבריטי לפני שנסעתי, אך אני יכול להגיד בצורה חד משמעית שהקהל שנתקלתי בו הוא קהל ההופעות הכי טוב שיצא לי לפגוש. יתכן שיש משהו במקום, באווירה, באוכלוסייה שמגיעה, אבל פגשתי מגוון רחב של אנשים ולא חוויתי חוויה רעה אחת! זה היה בלתי נתפש מבחינתי. הבעיה היחידה מבחינתי הייתה המרחקים בין הבמות (כעשרים דקות בין הבמות הראשיות), ותחושת ה-FOMO, הפחד מהחמצה של אירועים אחרים. הקמפינג היה כה מסודר, נקי ושקט, האירוע אורגן בצורה מופלאה. לא האמנתי שאירוע בסדר גודל כזה עובר ללא תקלות. כשקניתי כרטיס חשבתי לעצמי שזו הזדמנות אחרונה מבחינתי לנסוע, שנה הבאה יש שנת שבתון ובעוד שנתיים אחוש 'זקן' מדי לכל הקמפינג הזה, אך כשהגעתי לאתר, הקמתי את האוהל ולידי התמקם בחור בן 50+ שממשיך להגיע כל שנה כיוון שהתאהב במקום, הבנתי שאלה שטויות – לפסטיבלים אין באמת גיל.

לפני רכישת הכרטיס תהיתי מה גורם לביקוש העצום לאירוע כזה – חצי שנה עוד לפני שידוע מי בכלל יופיע. אני חושב שכשעה לאחר שהגעתי התחלתי להבין את העניין, ולאחר יום כבר היה לי ברור. גלסטונברי הוא הרבה מעבר למוזיקה שהוא מכיל – אלה האנשים, זה המתחם והשפע שיש לו להציע. המוזיקה? היא תוספת מעולה לכל העניין. מדובר ב"מכה" של הפסטיבלים, לכן שמות רלוונטיים ומעניינים יגיעו, ותמיד יהיה מה לראות. אם לא בבמות הגדולות, אפשר לקפוץ לאחד מעשרות המתחמים הקטנים. אני יכול לנסות ולהשוות אל הפסטיבלים שהייתי בהם: סיגט, נוס אלייב ורוסקילדה (שאולי יקבל פוסט משלו בהמשך, כיוון שאליו המשכתי מיד אחרי גלסטונברי), אבל אך אני לא בטוח שנכון או הוגן להשוות ביניהם. גלסטונברי הוא פסטיבל של פסטיבלים, אלה סדרי גודל שונים לחלוטין ואני בספק שיש אירוע אחד שמתקרב אליו מבחינת ההיקף שלו. כאשר סיימתי את הפסטיבל כשלדעתי ראיתי וחוויתי מפחות מ-10% ממנו, אז איך אפשר לא לרצות לחזור? כבר במהלך הפסטיבל הבטחתי לעצמי שכל עוד אוכל להרשות לעצמי, אין סיכוי שלא אחזור למקום הזה. בשנה הבאה הפסטיבל לוקח שנת שמיטה, נותן לחווה להתאושש, ואני מקווה שנתראה ב2019.

(תמונות נוספות וסרטונים פה)

unnamed

6 תגובות בנושא “There's no place I'd rather be – Glastonbury 2017

  1. I hope you keep coming back for more but please leave your spirits at home unless it is cold, they were too much for this old festivallet
    Great to meet you Nimrod, more of the same in 2 years

    Liked by 1 person

  2. אני גם הייתי השנה בחוות גלסטנברי פעם ראשונה, ומסכימה עם כל מה שאמרת. זה בהחלט פסטיבל בלי מתחרים ואני מתה כבר לחזור!

    Liked by 1 person

  3. נהניתי לקרוא! יש לי שאלה יותר פרקטית. איך מסתדרים עם הקור בלילה? סוחבים ז'קט איתך כל היום? בנוס אלייב הקטע הזה ממש פגם לי בהנאה

    אהבתי

    1. תודה! נפלתי על מזג אוויר שברובו היה מוצלח מאד, ובלילה הספיק לי להיות עם קפוצ'ון. ביום הראשון הייתי על סף מכת חום, ובלילה זה השפיע עליי וגרם לי לחזור מוקדם. לדעתי משהו ארוך סטנדרטי מספיק. שבוע לאחר מכן הסתדרתי גם עם גשם ממושך בלילות כשלבשתי משהו ארוך+ מעיל גשם.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s